<h1>שבלי הלקט סימן נ"ה</h1>
<h2>דף קיז:</h2>
אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר (שמות ט"ז, ה') והיה ביום הששי והכינו, לאלתר. תנחומא אמר ר' חסדא מנין שכל המוציא יציאה בשבת, מצוה שישכים ויוציא משחרית, שנאמר והיה ביום הששי וגו', ודרשו חכמים אין והיה אלא מיד, שנאמר (ש"א י"ז מ"ח) והיה כי קם הפלשתי. אמר ר' זעירא אע"פ שמוציא אדם ערב שבת משחרית, מצוה שרודף בין השמשות, שנאמר (שמות ט"ז, ה') והיה משנה וגומ'. תני [ביצה ט"ו ע"ב] תחליף אבוה דרבנאי חוזאה, ואמרי לה אחוה, דרבנאי חוזאה, כל מזונותיו שלאדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בנו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. וכן היה שמאי אומר מחד בשביך לשבתיך. ירושלמי בפרק מי שהפך את זיתיו [מו"ק פ"ב ה"ג] אמר ר' יוחנן לווין בריבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש. ר' יוחנן בצפרא הוה נחת לכנישתא והוה מלקט פירורין ואכל, ואמר יהא חלקי עם אילין דאכלין הכא רמשית. משמע מהכא דהוא הדין לכל סעודת מצוה. והוא הדין לסעודת שבת ויו"ט שסעודות מצוה הן. בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין להתעשר אמר לו בשביל שמעשרין, שנאמר (דברים י"ד, כ"ב) עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר. ועשירין שבבבל במה הן זוכין בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הן זוכין בשביל שמכבדין שבתות וימים טובים, דאמר ר' חייא בר אבא פעם אחת נתארחתי בלדוקיא אצל בעל הבית אחד, והביאו לפניו שולחן שלזהב, משאוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות שלזהב קבועות בו, וקערות וכוסות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מגדים וכל מיני מאכל, וכשהן מניחין אותו, אומרים ליי' הארץ ומלואה, וכשהן מסלקין אותו, אומרים השמים שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם, אמרתי לו בני במה זכית לכך אמר לי. קצב הייתי, וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת. אמרתי לו ברוך המקום שזיכך לכך. יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא גוי בשיבבותיה דהוו נפישי נכסיה טובא. אמרו ליה כלדאי, כולהו נכסי דההוא גברא יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבין לכולהו נכסיה וזבן בהו מרגניתא. אותבה בסייניה. בהדי דקא עבר מעברא אפרחיה זיקא לסייניה שדייה למיא ובלעיה כוורא. אסקוה אתיוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי מאן זבין להאי כוורא כי השתא. אמרו להו זילו אמטיוה לגבי יוסף מוקיר שבי דרגיל זבין. אמטיוה ניהליה, זבניה בתליסר פשיטי, קרעיה ואשכח ביה ההוא מרגניתא. זבניה בתליסר עיליתא דדינרי. וכל הזריז וזהיר להתעסק ולטרוח בהוצאת שבת הרי זה משובח. כי הא דרבא הוה זבין בתליסרי איסתירי פשיטי בישרא מתליסר טבחי ומנח להו אצינורא דדשא, ואמר להו אשור הייא אשור הייא. רבבהו הוה יתיב אתכתקא דשגא ושייף נורא. רב ענן לביש גונדא ושגר תנורא, דתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגא. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. ר' זירא מצתית צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק. בפרק מרובה [פ"ב ע"א] עשר תקנות תיקן עזרא. וחדא מינייהו, שתהא בת ישראל משכמת ואופה פיתה מערב שבת כדי שתהא לה פת מצויה לתת לעניים.
